על שתי תפיסות של קדושה במאמריו המוקדמים של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

אהוד לוז ' האמנם גמרנו את חשבוננו עם הדת ? [ ... ] האם ביררנו לעצמנו [ ... ] מה הדת , הרליגיה , לנפש האדם ' ? ' כל יום אני יושב לשפוט את היהדות , ולעולם איני רואה קץ לדבר , ' כתב מ"י ברדיצ'בסקי ביומנו . נראה שמכל הסופרים העברים השייכים ל'דור התחייה , ' ברדיצ'בסקי הוא האמביוולנטי ביותר ביחסו אל המסורת היהודית . ברשימה ' לשאלת העבר , ' שאעסוק בה להלן , תופעה זו בולטת למדי , ואני סבור שיש בה כדי ללמד משהו על אופיו של המרד הברדיצ'בסקאי . מרד זה הוא בעל אופי דתי מובהק , והוא מחפש לעצמו לגיטימציה בתפיסה מסוימת של מהות הדת , שמנוגדת לתפיסה השלטת . ברדיצ'בסקי לא דבק מעולם באידאל של תרבות ' חילונית' במובן הפשטני של המונח , כלומר תרבות שנעדרת כל התייחסות לממד של קדושה . הכיסופים לסוג חדש של קדושה באים בכתביו בד בבד עם קריאתו ל'שינוי ערכין . ' הוא שואף לאידאל חדש של קדושה , בעל צביון אישי , פנתאיסטי או מיסטי למחצה , שיהא תואם את רוח האדם המודרני ויהיה תשתית לתרבות עברית חילונית חדשה ; אבל בו בזמן הוא מודע לכך שאין סיכוי לאידאל כזה להתממש משום שהוא מנוגד כל כך לאופייה של החוויה הדתית הדומיננטית במ...  אל הספר