יותר משהיה בהתנגדותו לתנועה הלאומית החדשה משום חוסר אמונה ברעיון הישוב , היה בה משום חוסר אמונה בעם . מתחילת המאה העשרים ואילך הלכה התנגדותו לציון הרשמית הלוך וחלוש , אולם שלילתו את העם הלכה וגברה . אין הוא מאמין בעם , שקהו חושיו במידה כזאת , לבו נתאבן ונפשו מדולדלת להבהיל —עם שכזה אין לו תקנה . בישראל ראה יצור מעוקם , כולו מחוכם ומפולפל ואין בו רגש ותום כמלוא נימה . הצטמקות החושים , יבושת הלב וחוסר דמיון — הם מסימניו המובהקים , והוא האסון הגדול שבא על האומה בגולה . תחיית העם קודמת לכל מפעל של תחייה , אפילו לבניין הישוב ולתחיית הלשון העברית בדיבור . תנועה ומפעל שאינם מכוונים עצמם ישר להחייאת הלב היהודי העומד בקפאונו זה דורות — טורחם לשווא . תחיית העם פירושה תחיית נשמתו — להסיר ממנו את שכליותו היתרה , את עקמומיותו , את היובש שבו , לא במעשים חיצונים ובדרשות של מוחין , כי אם על ידי טיפוח הרגש וריענון הלב . משתחודש הנפש , ימצא העם את תיקונו ; משיבריא העם , יידע הוא גופו ליטול את גורלו בידו , לחשל את עתידו כיאות לעם בריא ומתוקן . " כי לא הרוח הוא העושה עם לעם" — אמר פרישמן באחד מקטעי "ארוכו...
אל הספר