לשם התחלה , אני רוצה לחזור להשוואה , או ליתר דיוק , להנגדה בין ספרות לקולנוע . המאפיין היחיד , נדמה לי , שמקרב בין שתי האמנויות העצמאיות והבלתי תלויות לחלוטין הללו , הוא החופש המופלא בעבודה עם החומר . דנו כבר בחוקיות ההדדית של הדימוי הקולנועי ושל ניסיונם של היוצר והקהל . כמובן , גם לסיפורת יש תכונה , הספציפית לכל סוגה אמנותית , להישען על ניסיונו הרגשי , הרוחני והאינטלקטואלי של הקורא . אך ייחודה של הספרות מצוי בכך שאפילו במקרה של פיתוח מפורט ביותר של פרקי הספר על ידי הסופר , הקורא קורא מתוכם ורואה בהם רק את מה שהסתגל אליו באמצעות ניסיונו שלו ורק שלו , אופיו , שפיתח את העדפותיו המגובשות ואת טעמו הייחודי . פרקי הסיפורת הנטורליסטיים והמפורטים ביותר כאילו יוצאים משליטת הסופר ובכל זאת נתפסים על ידי הקורא באופן סובייקטיבי . ואילו הקולנוע הוא האמנות היחידה שבה היוצר יכול להרגיש בבוראה של מציאות שלמה , עולם משלו במלוא מובן המילה . הנטייה להגשמה עצמית הטבועה באדם , מתממשת בקולנוע באופן המלא והמיידי ביותר . הסרט הוא מציאות חושית , וכך הוא נתפס על ידי הצופה - כמציאות שנייה .
אל הספר