החלק העיקרי והמורכב ביותר בתקשורת עם המעצב והצלם מצוי בהפיכתם לשותפיך , לשותפים לרעיון , מה שנכון , למעשה , גם לכל האחרים שעובדים איתך על הסרט . חשוב ברמת העקרון שהם בשום אופן לא יישארו מבצעים פאסיביים ואדישים , אלא יהיו לשותפים שווי זכויות וליוצרים שעימם אתה חולק את כל רגשותיך ומחשבותיך . אך על מנת להפוך את הצלם , למשל , לשותף לדעותיך , לעתים תיאלץ להיות דיפלומט , עד כדי הסתרת הרעיון שלך , למען מימושו על ידי הצלם בצורה הטובה ביותר . היו מקרים שבהם נאלצתי להסתיר את הרעיון על מנת לדחוף את הצלם לפתרון הנחוץ . מקרה אופייני שמדגים זאת , היה לי עם ודים יוסוב , הצלם שעימו עבדתי על כל הסרטים עד וכולל ס ו ל ר י ס . לאחר שקרא את התסריט של מראה , יוסוב סירב לצלם אותו . את סירובו נימק בכך שהוא סולד מבחינה אתית מהכנות האוטוביוגרפיה שלו , נבוך ונרגז מהנימה הלירית הגלויה מדי של הסיפור כולו , מרצונו של היוצר לדבר רק על עצמו ( אפרופו תגובותיהם של עמיתיי למראה . ( כמובן , יוסוב נהג בהגינות ובכנות - כנראה , הוא באמת סבר שעמדתי אינה צנועה . אם כי מאוחר יותר , כשהסרט כבר צולם על ידי צלם אחר , גאורגי ךרברג...
אל הספר