א באפוס הגדול 'הכנסת כלה' ובעולם האגדה נפתחה לפנינו תמונת העולם הישן שצייר עגנון , לפחות בחלקיה העיקריים . אלה נשארים יצירתו המרכזית . אולם גרעין מרכזי זה כאילו כרוך בשרשרת ארוכה של יצירות ספרותיות , שכוחן המניע צומח , בסופו של דבר , שוב ושוב מן הניגוד שבין יעודו כאמן ובין עוצמתם של חיים קרובים ומוחשיים , שהוא נדחה מפניהם ונמשך אליהם בעת ובעונה אחת . בפרובלמטיקה זו החל הסופר את יצירתו , עוד בהיותו בן עשרים . ולא היינו צריכים להתעכב בהרחבה מפליגה כל כך על מה שאולי אינו יותר מאשר רחשי נעורים רוויי צער עולם ב'גבעת החול , ' לולא באה אחר כך שורה שלמה של סיפורי אהבה , ששוב ושוב בוקע מתוכם אותו טון בסיסי שהחל מצטלצל עוד מתחילה , בווריאציות רבות , אלא שעתה מטפלים בו טיפול בשל יותר . הצמא לממשי עומד ב'תרמיל קרוע , ' כיוון שלחיות חיים ולעצב חיים הם שני דברים שונים . פרובלמאטיקה זו עלולה להוליד עיוותים אינטלקטואליים . היא מצמיחה האדרה מוקצנת של כל מה שהוא ויטאלי , מקרין חושניות , חזק לכאורה וטבעי ומלא עוצמה , ולא פחות מכך מידה של תיעוב , המבקש להמעיט על ידי האינטלקט בערכו של כל מה שהוא שופע חיים ...
אל הספר