המגמה האידאליסטית של השיטה הקאנטית מקופלת לאמתו של דבר ברעיון המהפכה הקופרניקנית , ואיננה — כפי שאפשר אולי להתרשם — "תוצר לוואי" שלה . עצם העמדת הסדרים של המציאות , החלל והזמן והקטגוריות , בתוך תחום הדעת , יוצרת מניה וביה את בעיית השניות , כמו גם את הדילמה האידאליסטית . רוצה לומר , כל דיבור על "מציאות" או "הכרה" חייב להניח גם תכנים , "חומר , " והשאלה היא היכן נמצאים תכנים אלו . אם התכנים נמצאים בתחום הדעת , הרי לפחות לכאורה מדובר בשיטה הכופרת בקיומם של דברים מחוץ להקשר הדעת , כלומר מדובר באידאליזם במובן המובהק של המילה ; ואם התכנים אינם נמצאים בתחום הדעת , אזי הם הדברים כשהם לעצמם ולכאורה אי אפשר שלא לייחס להם מעמד כלשהו של קיום . קאנט אמנם מנסה "לרכך" את הבעייתיות הכרוכה בעניין הדברים כשהם לעצמם , באומרו בביקורת התבונה הטהורה כי טבעם "עלום מעמנו לחלוטין . ' " ואולם — ותהיה הדרך לנסח את הדברים אשר תהיה — עצם הדיבור על הדברים כשהם לעצמם ועל היותם בבחינת "גורם" המפעיל את החושים ( 60 , B ; 34 , B ) מניח מניה וביה את קיומם של הדברים , כמו גם סדרים כלשהם שהדברים נתונים בהם . ואף על פי שמדוב...
אל הספר