הכתיב במקרא היה חסר ניקוד ( רק אותיות ) ומסורת הקריאה עברה בע"פ מדור לדור , וכך נעשתה " הקריאה קשה יותר ויותר . בשלב הבא התפתחו באופן הדרגתי אמות הקריאה , כלומר אותיות אהו"י . הכתיב בעזרת אמות הקריאה היה אמנם התקדמות רבה , אבל עדיין לא פתר את שאלת העדר התנועות בעברית . רבים התקשו לקרוא את הכתוב קריאה נכונה גם כשהעברית הייתה עדיין מדוברת בפי העם . מתוך חרדה לשמירת טהרתה של העברית המציאו חכמים שיטת ניקוד המסמנת כל תנועה הגויה . בין המאה 7-ה לספירה למאה 9-ה לספירה התפתחו שלוש שיטות ניקוד : הניקוד הטברני - שיטה זו משקפת את מסורת הגיית העברית של אנשי טבריה . הניקוד הארץ-ישראלי - שיטה זו משקפת את מסורת הגיית העברית של אנשי ארץ-ישראל .
אל הספר