צלמת . אם לנועה , נערה עם אוטיזם . הסתיו צובע את האמהות שלי . נועה , בתי , אובחנה בסתיו . באותו רגע , באחת , ירדה הטמפרטורה ונשרו עלי . גשם ראשון הופיע . בסתיו עומדים העצים בשלכת . משחררים אחיזתם מהעלים שהזינו את העץ . הם לא ישרדו את הקור . אני לומדת להשיר , לשחרר את הדאגות , את המתח . להשליך את הקושי המאיים ולא לשאתו . מסתיו לסתיו אני מתרגלת . כבר יודעת שאיני יכולה לשנות את הקושי . רק את תגובתי אליו אוכל לשנות . מנסה לא להיאחז בו וכל הזמן מזכירה לעצמי להתמלא . לאזן כוחותי . שבע שנים אחרי אותו יום סתווי , נטעתי בגינה שני עצי פרי ירוקי עד . רציתי לעגן באדמה את חלום "שבע השנים הטובות" כמציאות חדשה . שיהיה טוב יותר . שנקצור פירות משדות המאמץ שחרשנו . יום השוויון חל גם הוא בסתיו . ביום הזה מצויים האור והחושך באיזון . גם אני מנסה לאזן את האור והחושך בתוכי . לא לתת למשקל הכבד להפיל אותי . ואם נפלתי - לקום . לקחת זמן גם לעצמי . "ומה עשית למען נפשך " ? כתב יהודה עמיחי . שלא כמו בטבע , האיזון בין האור והחושך אינו מובן מאליו . ההזנחה העצמית של האמהות אורבת לקורבנותיה . אני לא רוצה ליפול לשם . יו...
אל הספר