הקדושה הופיעה לפנינו קודם כול כתכונה של הקדוש , אחר כך כאידאה אפלטונית או מאנה , היא מופיעה לפנינו כנבדלת מן הקדוש ועם זאת מתנה אותו . היחס בין הקדוש לקדושה דומה ליחס שראה קאנט בין מושג לחושניות . זה וזה אינם קיימים אלא בזיקה הדדית . המושג כשהוא לעצמו ריק והחושניות כשהיא לעצמה עיוורת . ההכרה , לדברי קאנט , היא תמיד פעולה סינתטית של המחשבה על החושניות . כך הדבר גם בנוגע לקדוש ולקדושה : הקדושה צריכה להתגלם בקדוש , והקדוש אינו קדוש בלא קרושה . התלות ביניהם הדדית . 6 כמו שאמר סוסיר בהקשר אחר לגמרי , הדבר דומה לשני עמודים של אותו הדף : שניהם קיימים יחד , ועם זאת הם נבדלים לחלוטין . מקורו של ההבדל הגמור ביניהם הוא דווקא בעצם הדבר שהם שייכים זה לזה . זה ההבדל המיוחד שבין הקדושה לקדוש . הקדושה לעולם לא תוכל לשמש מושא לתפילה ולפולחן , אי אפשר לעשות אותה לקדוש , והוא הדין בקדוש . הקדוש לעולם לא יוכל להיות המקור האחרון של הקדושה . כך למשל אלוהים אינו יכול להיות המקור האחרון — או היחיד כשהדברים אמורים במונותאיזם — של הקדושה , שהרי גם אלוהים אינו אלא קדוש . לא הקדוש ולא הקדושה אינם בעלי טבע אנליטי ...
אל הספר