הצורה הזאת היא הבולטת ביותר . כאן הקדושה היא תכונה של הקדוש או אידאה אפלטונית אשר כל קדוש משתתף בה . זוהי הדת מבחינת המוסד . המוסד צריך לקבוע מהו הקדוש וכיצד עלינו לנהוג בו . המוסד קשור כל כך לקדוש עד שהוא מתעלם מן הקדושה . כשאנו עוסקים בקדושה עלינו להתגבר על ההתעלמות הזאת במסורת המוסד . הקדוש מגדיר במידה רבה את הדת המיוחדת . היהדות היא הדת של , 'ה של התורה , ושל שאר הדברים המקודשים לה . האסלאם הוא הדת של אללה , של הכעבה ושל שאר הדברים המקודשים לדת הזאת . אבל הדת מגדירה את עצמה לא רק על ידי מה שהיא מאמינה בו , אלא גם על ידי מה שהיא כופרת בו . בקדוש מתבטאת אפוא אקסקלוסיביות . הדברים הקדושים בכל דת מסודרים בהייררכיה . ליוונים היתה הייררכיה ברורה של אלים , וכך גם בדתות פוליתאיסטיות אחרות , כמו הדת הבבלית והדת ההודית . במונותאיזם , לעומת זאת , יש מגמה לרכז את כל הקדושה בקדוש אחד , שהוא אלוהים . אבל הדרישה הזאת לא מתקיימת בדתות המונותאיסטיות הלכה למעשה . גם בהן יש הרבה קדושים , ויש בהן 1 ראה להלן בפרק החמישי , 'המוסד ותפקידיו . ' קדושים במעלת קדושה גבוהה יותר וקדושים במעלת קדושה נמוכה יותר ...
אל הספר