אחת ההתפתחויות המדהימות והשערורייתיות במשפט הציבורי בישראל נוגעת למעמד היועץ המשפטי לממשלה . בפרק קודם הצבעתי על כך שבית המשפט העליון קבע - בניגוד למסורת שנהגה בעבר - כי חוות דעתו של היועץ המשפטי מחייבת את הממשלה , שיש לו מונופול על ייצוג הממשלה בבית המשפט , וכי הוא יכול להחליט שלא לייצגה כלל או אף להופיע בבית המשפט ולטעון כנגד עמדות הממשלה . היועץ המשפטי נותר "יועץ" בשמו בלבד . בית המשפט העליון הכתיר אותו למעשה במפקדה של הממשלה . חוות דעתו נהפכה לפקודה . ועדיין , נותרה שאלה בדבר תחומיה של הפקודה המחייבת . לכאורה , התשובה פשוטה : חוות דעתו של היועץ המשפטי מחייבת בשאלות משפטיות בלבד . אבל הסבך שייצר העליון ערער גם את המובן מאליו . אם הכול שפיט , וכאשר השאלה האם הממשלה נוהגת בסבירות הופכת אף היא לנושא משפטי - מדוע לא יוכל היועץ המשפטי לפסוק שהעלאת נושא מסוים לדיון בממשלה היא "בלתי סבירה , " ולפיכך זו שאלה משפטית המצויה בתחום שבו הוא יכול לפקד על הממשלה ? בג '' ץ אמנם דחה את עמדת היועץ המשפטי בנקודה זו , אבל לדחייה של אבסורד אחד הוא צירף אבסורד אחר : לשם מה להעלות בכלל את הנושא לדיון בממש...
אל הספר