כשנכנסתי לתפקידי הייתי כמובן ער להתנגדות העזה בציבור הרחב לפסיקה האקטיביסטית של בית המשפט העליון , שהרחיבה את סמכויותיו והשיאה אותו מעל כל הרשויות . לא הייתי מודע לעוצמת ההתנגדות הזו , אפילו עוינות , בכנסת . יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין דיבר על "מהפכה המגיעה לכדי הפיכה של ממש , " ונרשמו התבטאויות חריפות אף יותר . חברי הכנסת הסתייגו מבחירת שופטי העליון לתפקידים רגישים כגון מבקר המדינה , ורבים מהם תמכו בהצעות חוק שלא היו לרוחו של בית המשפט . רבות מהן ירדו בסופו של דבר מסדר היום מסיבות קואליציוניות , בגלל חשש מפני הליכים פליליים כלפי "אויבי המערכת" ומסיבות אחרות , אך ברור שהכנסת לא השלימה עם היקף הסמכויות שהעליון נטל לעצמו ועם ממדי התערבותו בנושאים הנמצאים בתחומן של רשויות אחרות . לא היה ספק כי כל עוד יימשך המצב הזה תימשך גם השקיעה במעמדו של העליון , ובסופו של יום עלולה לבוא התערבות דרסטית מהרצוי - על ידי הקמת בית משפט לחוקה , שייטול מהעליון את סמכויותיו בתחום זה , או בדרך אחרת . הרעיון של הקמת בית משפט לחוקה , שיהיה נפרד מבית המשפט העליון , נולד מיד לאחר שהעליון הכריז , בפסק דין "בנק המזר...
אל הספר