בית המשפט העליון הקלאסי זכה ביוקרה עצומה , פרי שנים של פסיקה שקולה ומאוזנת , הגנה על זכויות אזרח , כיבוד הממשלה והכנסת , ריסון עצמי והכרה בגבולות הכוח . לכל אלה הצטרפו צניעות ונוכחות זעומה בתקשורת . נשיאי העליון לא נהגו להופיע לפני הציבור הרחב ולחלק ראיונות לתקשורת . ויכוחים בין השופטים , אם היו , לא פרצו החוצה . הכלל הבסיסי , שלפיו שופט אומר את דברו בפסקי דין , נשמר בקפידה . כל זה נראה כניגוד בולט למה שהתרחש באותם ימים בתחום הפוליטיקה , למאבקים הגלויים והרעשניים שהתחוללו במסגרתה ולפרשיות שצצו וזעקו חדשות לבקרים . בימי שמגר חלו שינויים משמעותיים , שכללו הרחבה ניכרת של סמכות העליון וחדירה לנושאים שהיו מחוץ לתחומו . עם זאת , נשמר במשך כל תקופת כהונתו מעמד העל של בית המשפט . שמגר עצמו שמר על מכובדות וממלכתיות והתרחק מהתקשורת . הוא נמנע מהתחככות עם הפוליטיקאים אך זכה בהערכתם , והם סייעו לו בחקיקה שהרחיבה את סמכויות נשיא בית המשפט העליון . המעמד המיוחד הזה נשמר גם במחצית הראשונה של עידן ברק , אך עם הזמן החלו להיווצר בקיעים . הראשון שבהם נפער אולי בלשכת עורכי הדין , כאשר דרור חוטר ישי נבחר ל...
אל הספר