מאז ומתמיד מוסכם היה שנושאי מדיניות נמצאים בסמכות הרשות המבצעת והמחוקקת , ובית המשפט אינו מתערב בהם . אין לו כלים להעריך את המשמעויות הכלכליות והחברתיות של מהלכים בתחום המיסוי , הסובסידיות או הגבלות על היבוא . בית המשפט יכול אמנם לדון במדיניות כלשהי כאשר היא מפלה , אם הממשלה מחליטה , לדוגמה , לשלם מענקים ליישובים יהודיים אך לא ליישובים ערביים הנמצאים במצב דומה , אבל בהיעדר נימוק כזה שאלות של מדיניות אינן מצויות ב"שטח השיפוט" של בג"ץ . ואולם , כמו בכל תחום אחר , גם כאן ניכר בעידן המהפכני , כרסום שיטתי בעקרונות היסוד . בעתירה "עמותת שיח חדש נגד שר התשתיות הלאומיות 289 , " למשל , נידונו החלטות של מינהל מקרקעי ישראל ביחס לאדמות שהוחכרו לשם עיבודן באדמות חקלאיות . צורכי המדינה המשתנים גרמו לכך שהיה צורך לשנות את ייעודן של חלק מהאדמות , ושינוי הייעוד ( בדרך כלל מחקלאות למגורים או למסחר ) מגדיל מאוד את ערך הקרקע . לפי רוב רובם של חוזי החכירה צריך היה החקלאי להשיב את הקרקע למינהל בלי לקבל תשלום עבור עליית ערכה . ואולם , החקלאים החזיקו את הקרקעות שנים רבות , שמרו עליהן , עיבדו אותן ופיתחו אותן ...
אל הספר