נושא האתיקה לא זכה בהוראה בחוק בתי המשפט המקורי . הדבר נעשה במתכוון , שכן ההנחה , שתאמה את עמדת השופטים , היתה שאת נושא האתיקה הם יכולים וצריכים להסדיר בעצמם . ואולם , לאחר מינויו לנשיא בית המשפט העליון ביקש מאיר שמגר לקבוע כללים בנושא , ומינה ועדה בראשות השופט בדימוס משה לנתי ( ולצדו השופטת המחוזית שולמית ולנשטיין ושופט השלום עוזי סיוון . ( הוועדה קבעה כי יש אכן מקום לגבש כללי אתיקה , שאותם יכולה המערכת השיפוטית לנסח . השופט בדימוס חיים כהן הגיב על מסקנות הוועדה , וטען כי יש צורך בכללים שייקבעו בחיקוק . הוא הפנה את תשומת לבו של שמגר לכך שקביעת תקנות נמצאת בסמכותו של שר המשפטים , אשר יכול כמובן לפעול לפי המלצת נשיא בית המשפט העליון ולהתקין תקנות מתאימות . שמגר בחר להתעלם מעמדתו של כהן , החליט לפעול ברוח עמדתה של ועדת לנדוי , ופרסם בעצמו ב 1993 כללי אתיקה שיפוטית . למעשה פעל שמגר באותה רוח שבה נהג בהיותו יועץ משפטי לממשלה : לפרסם הנחיות שסיגלו לעצמן בהמשך הדרך אופי דומה לחקיקה , אף שאין לכך שום בסיס בחוק . אך הפעם הסתיים המהלך בכישלון . הנחיות היועץ המשפטי מופנות גם כלפי אנשים מחוץ למע...
אל הספר