בעקבות מינויו ב 1978 של אהרן ברק לבית המשפט העליון , התמנה יצחק זמיר לתפקיד היועץ המשפטי , אותו מילא עד . 1986 ביוני , 1985 בשעה שפרשת השב"כ עדיין לא פרצה במלוא עוצמתה , פרסם זמיר את ההנחיה התמוהה , שלפיה אין לנשיא המדינה סמכות לחון עבריינים לפני הרשעתם . באמצעות ההנחיה הזו ניסה זמיר ליצור כלל שיחייב את הממשלה ואת הנשיא , וכשהגיע הנושא לעליון , ביקש ברק להפוך את דעתו של זמיר להלכה מחייבת באמצעות פסק דין . המהלך נכשל . ברק נשאר במיעוט , בעוד שמאיר שמגר ומרים בן פורת קבעו ברוח פסיקה קודמת כי חוות דעתו של זמיר שגויה . אבל הכישלון הנקודתי הזה אינו מאפיל על העובדה שבסדרת מהלכים נוספת עלה בידי זמיר וברק להנהיג דין שקשה למצוא לו אח ורע בעולם - דין שערער את השלטון , פגע קשה בשלטון החוק והמיר את שלטון המשפט בשלטון המשפטנים . הם עשו זאת תוך עמידה נחושה על עמדה קיצונית וחריגה בשתי סוגיות : הראשונה - תוקפה של חוות דעתו של היועץ המשפטי , ועד כמה היא מחייבת את הממשלה . השנייה - ייצוגן של המדינה ורשויות השלטון בבתי המשפט , ולא פחות מכך : מי , מתי ולמה יכול להחליט כי המדינה , הממשלה , רשות כלשהי או ב...
אל הספר