את הרעיון ש"חוסר סבירות" מהווה עילה להתערבות בג"ץ החל אהרן ברק לפתח כמעט מיד לאחר שנהפך מאיש אקדמיה ויועץ משפטי לשופט . לעילה הזו יש רקע היסטורי , והיא אכן שימשה גם לפני כן להתערבות בתחומים צרים ביותר , כשהמקרה הטיפוסי היה חוקי עזר עירוניים או חקיקת משנה ( כלומר תקנות שהוצאו מכוח חוק . ( במקרים כאלה התייחסו לחוסר סבירות קיצוני כאל חוסר סמכות , ונאמר שכאשר חקיקת משנה היא "כה בלתי הגיונית ובלתי נסבלת עד שאדם בר דעת לא יעלה על דעתו ששר סביר היה מסוגל לעשותה , " המסקנה היא 136 שהמחוקק לא הסמיך אותו להתקין תקנה כזו . ברק , לעומת זאת , הפך את העילה הזו לעילה כללית , המאפשרת לבג"ץ להתערב בכל החלטה של הרשות המבצעת או אף של הרשות המחוקקת . השופט לנדוי , שעמד על הסכנות הטמונות בגישה הרדיקלית הזו , התנגד לכך בתוקף , הן בפסיקותיו והן בפרסומים אקדמיים , אך לאחר פרישתו , קנתה לה עילת חוסר הסבירות בהדרגה אחיזה איתנה בבית המשפט . גם כיום יש שופטים העומדים על סכנותיה ועל הצורך להגבילה . הבולט שבהם הוא אשר גרוניס , ועמדתו באה לידי ביטוי ב , 2007 בפסק הדין שלו בעתירה נגד מינויו של חיים רמון למשנה לראש ה...
אל הספר