בהיסטוריה של הקשר בין הציונות ובין הלאומיות שולט פרדוקס מעניין . מצד אחד בולט מאוד הדגם של האומה היהודית כפי שהוא מופיע במקרא ובמהלך ההיסטוריה היהודית . זהו דגם מובהק של אומה המודעת לייחודה התרבותי והאתני , לבידודה ולייעודה ולחלומות העתיד שלה - דגם שהפך מוקד להשראה וחיקוי בקרב כל התנועות הלאומיות בעולם הנוצרי . אין כמעט תנועה לאומית שלא ראתה עצמה כישראל האמיתית . ומצד שני , ההתארגנות של התנועה הציונית בהנהגתו של בנימין זאב הרצל , לקראת סוף המאה ה , 19 היתה התפתחות מודרנית ששאבה מתהליכים מודרניים שרווחו באירופה באותו הזמן ; התארגנות זו שאפה במודע לסגל את עם ישראל לעידן המודרני ולהפוך אותו לעם ככל העמים . הפרדוקס כרוך אפוא בכך שהאומה ש"המציאה" את הלאומיות נזקקה לקבל רעיון זה מהסביבה האירופית בצביונו הזר . פרדוקס זה דורש הסבר , ויהיה מהנושאים המרכזיים במאמר זה . נושא מרכזי נוסף בקשר שבין הציונות והלאומיות בכלל הוא עניין ייחודה של ההיסטוריה היהודית . כל כך עמוקה היתה האמונה בייחודיות הזאת , עד שגם בעידן המודרני - וגם לאחר שעם ישראל אימץ את הדגם המודרני של תנועה לאומית פוליטית השואפת למולד...
אל הספר