ראינו עד כה כי מושג ה'בריאה' הוגדר כיחס ההגיוני בין ההוויה להתהוות , ומהווה בניין אב לכל סוגי היחס בין הוויית אלוהים להתהוויות למיניהן . אלא שההתהוות עצמה נחלקת כאמור למרכיבים שונים - בין האדם ( התבונה בהתהוות ) לבין ההתהוות בכללותה ( הטבע כולו . ( מה מקורו של ריבוי פנים זה במציאות המתהווה ? בכלל הרי זה משמש אבן נגף בכל השאלה של הבריאה שמעמידים אותה ללא הבדל לגבי כל הברואים . הדרכה זו של הבריאה נותנת המיטאפיסיקה לתורת הטבע , ובעקבותיה הולך הפאנתיאיזם , והליכה זו הקנתה לו המוניטין הנכבדים שלו . אבל אם , שראינו מלכתחילה , התבונה הולכת בשתי דרכים עיקריות הנפרדות זו מזו בצומת אחד , הרי אסור להעמיד את שאלת הבריאה ללא הבחנה , אלא יש להעמידה לפי כל דרך עיקרית לחוד . השניות המדומה תהיה דווקא לאחדות על ידי המיתודיקה , שיסודה בהפרד הבעיות , ועם כל זה היא משתדלת על יסוד הפרדה זו גופה למצוא את אחדות ההכרה . ההפרדה בין המיתודות גוררת אחריה את אחדות המיתודות . אולם בדין שתקדם לה ההפרדה . תורת ההיגיון היא תורת ההיגיון של המדע . האתיקה יכולה רק על פי אנאלוגיה למדע לכונן את תורת ההיגיון של עצמה ' . מכי...
אל הספר