מיכאל מ' לסקר ישראל ומדינות המגרב - אלג'יריה , מרוקו , טוניסיה , לוב - מעולם לא היו שרויות במצב של מלחמה , לפחות לא מבחינה טכנית , אבל גם לא נהנו משלום של ממש . ארצות אלו , שבשנות החמישים טרם קיבלו את עצמאותן מהשלטון הצרפתי , ומאז העידן הפוסט קולוניאלי ראו בישראל גורם נאו קולוניאלי האחראי ליצירת בעיית הפליטים הפלסטינים ב , 1948 הזדהו עם המאבק הפלסטיני המאורגן של שנות השישים . ביוני 1948 עשו מתנדבים מגרבים רבים את דרכם למזרח התיכון להילחם בישראל , והשלטונות הצרפתיים הקולוניאליים העלימו עין מתופעה זו . מרבית המתנדבים היו טוניסאים ומנו 2 , 238 איש . שלושת המניעים להתנדבותם היו : ההיבט הדתי , סיוע לאומה הערבית , ושאיפה לתרום למאבק האנטי קולוניאלי ' . לדוגמה : באמצע שנות השישים אפשרה אלג'יריה לגורמים פלסטיניים לערוך אימונים צבאיים בשטחיה ובחסותה . למעט הסתייגויותיה של טוניסיה מאז 1956 מיוזמות פאן ערביות מצריות וסודיות , מאז 1958 תמכו אלג'יריה ומרוקו בקווי המדיניות הפוליטיים והכלכליים של הליגה הערבית שנועדו לבודד את ישראל . שתי מדינות אלו גם אירחו מאז 1964 פעמים רבות את ועידות הפסגה הערביו...
אל הספר