כ ותרת , לא גדולה במיוחד , סיכמה ב 7 בדצמבר בעיתון "הארץ" את יבול העולים לשנת . 1989 את הידיעה ליווה אמנם תצלום ציוני של אב עולה ושני ילדיו המנפנפים בדגלי ישראל , אך התוכן היה פחות נלהב . " יותר מ 62 אלף יהודים יצאו מברית המועצות מאז ראשית השנה . רק כ 9 , 000 עלו לארץ" נאמר בכותרת . השאר נשרו בדרכם לארץ המובטחת , בדרך כלל בווינה . בגוף הידיעה אף הובהר כי אלמלא הוטסו היוצאים מברית המועצות דרך תחנות המעבר מרומניה ומבודפשט , שיעור הנושרים היה גבוה יותר . אם נתונים אלה מלמדים על אמביוולנטיות עמוקה , ומושכחת מאוחר יותר , של היוצאים מברית המועצות המתפוררת , הרי גם בצד זה של המתרס , בארץ המובטחת , חיכתה להם חברה שסועה וחלוקה בדעתה באשר לעלייה הזאת . דווקא ממדיה המשוערים — שכבר אז עמדו על כמיליון איש — יצרו מערכת של ציפיות וחרדות . בניגוד למאמץ הממוסד להשמיע קול אחיד של חדוות קליטה ובעלות על העולים שעדיין לא הגיעו , מתחת לפני השטח רחשו גם רוחות רעות . מעמד הביניים האשכנזי והאליטה שלו המתינו בקוצר רוח לתגבורת אנושית של מהגרים לבנים משכילים , שיצילו את המדינה ממה שנראה להם כתהליך של לוונטיניז...
אל הספר