כלל הוא בשיח העיוני שאין מקדימים ראיה לטענה או הדגמה להנחה . הרטוריקה הדיונית הטיעונית מחייבת ששיח כזה ייפתח בהצגת טענה או היפותזה , יגדיר את המושגים המשמשים בהן , ורק אחר כך יפנה אל הראיות ה'מוכיחות' אותן ומבטלות את הטענות שכנגדן . אם מדובר בתזה הטוענת טענות תיאוריות או שיפוטיות בנוגע למהותו ולערכו של אובייקט , משמיעים תחילה את הטענות ואחר כך מביאים את הדוגמאות המאששות טענות אלו . במחקר הספרות , שהאובייקט העומד לחקירה בו הוא טקסט ( או טקסטים , ( יש לקבוע את הטענות , להגדיר במדויק את תחום תחולתן ואת הבחונים שהן נסמכות עליהם , ורק אחר כך לפנות אל הטקסט ( או הטקסטים ) לשם הדגמה וראיה . זהו ההליך המקובל והראוי . אולם בדיוננו זה ברצוני להפוך את הסדר ההגיוני על פיו — לפתוח לא בקביעת תזה ואף לא בהגדרת מושגים ובחונים , אלא דווקא בהצגת מקבץ דוגמאות שנושא ההתייחסות שלהן יתברר מתוכן הן . הטעם להיפוך זה יתפרש בהמשך הדברים . מדובר במקבץ מקיף אך לא ממצה מכל כתביו של אורי ניסן גנסין ( ניתן היה להכפיל את מספר הדוגמאות ואולי גם לשלשו , אילו ביקשנו למצות עד תום את כל חומר הראיות הנוגע לעניין ) — כל כתב...
אל הספר