הרכיב השני במנגנון ההקשר הספרותי , הציטטה , אף הוא פועל פעולה מקומית , אך רושמו המצטבר מקנה לו השפעה רבה . ההבדל בין הציטטה לרמיזה אינו רב לכאורה . לעתים אין הרמיזה אלא ציטטה ששוחררה מן המדכאות ומן הנאמנות הנוקשה לטקסט המקור והוזרמה ברצף הטקסט החדש . למעשה , הבדלים אלו מסמנים את תפקודה המיוחד של הציטטה , שאינו בתפקודה של הרמיזה . בעיקרו של דבר , בתפקוד זה מותנה הקיטוע הנחרץ , הברור , שהציטטה קוטעת את הטקסט ( לעומת ההמשכיות , ולו גם המדומה , שמאפשרת הרמיזה . ( ההפסקים הטיפוגרפיים רק ממחישים ומסמלים כאן את ההפסק העמוק יותר , המתחייב מן התפעול הבסיסי של הציטטה : גיבור מגיבורי הסיפור מפסיק את רצף דיבורו או מחשבותיו ומשלב בתוכו במודע משפט או משפטים מתוך טקסט אחר . השילוב מופגן תמיד — בין שההפגנה באה להרשים צד שני או שלישי בסיפור , ובין שהיא באה להעניק איזו עוררות או סיפוק לדובר המצטט . בקביעה זו מתמחש הבדל כפול : הציטטה לא רק מפסיקה באופן ברור ומופגן רצף סיפורי נתון , אלא היא יכולה להשתלב ( בכל אופן , בסיפורי גנסין ) כמעט רק בדברי הגיבורים ולא בדברי המספר . ההתייחסות של המספר לטקסטים הזרים ...
אל הספר