עם מפעלו ההיסטורי של גרץ הגיעה ההיסטוריוגרפיה היהודית , ילידת תנועת ה'השכלה' ועידן האמנציפציה , לשיא התפתחותה . כל העבודה שעוד נעשתה בתחום הזה יכלה למלא 'כתמים לבנים' אחדים במפה ההיסטורית של העם היהודי ; גם לתקן עובדות , על סמך גילוי מקורות חדשים , ולשפר את ניתוחן ואת הבנתן ; ולהוסיף ידע — אולם בכך לא נוצרה עוד השקפה היסטורית חדשה . כזאת עלתה מתוך האירועים המסעירים בסוף המאה הי"ט בקרב יהדות רוסיה ובקרב יהדות אירופה בכלל . מלחמת העולם הראשונה והתהוות המרכז החדש בארצות הברית של אמריקה גרמו לגישה חדשה להיסטוריה , כשהרעיון הלאומי , הציוני , מכוון אותה . עתה נבנה וקם שלד חדש , שבמסגרתו פועלות הדיסציפלינות החדשות — כגון הסוציולוגיה כענף עצמאי של מדעי החברה ; התיאולוגיה החדשה , העושה להבנה יותר טובה של הגורמים האירציונליים ; חקר יחסי המדינות והשפעתם על מהלך ההיסטוריה יחד עם בחינת הכוחות הפוליטיים שבקרב כל מרינה ; וכדומה נקודות מבט חדשות . מכאן ואילך ייאלץ כותב ההיסטוריה היהודית לקחת בחשבון את התפתחות התופעות הללו המתגלות בסביבתו , כי מתחזקת והולכת המעורבות של היהודים בהן הן כיחידים והן כציבור...
אל הספר