כתיבה היסטורית בימי־הביניים

כתיבת ההיסטוריה של העם היהודי בתקופת גלותו , שראשיתה בזמן המכונה על ידי היסטוריונים בשם 'ימי הביניים , ' העלתה על הכתב מאורעות בודדים והתרחשויות יוצאות דופן בלבד . רשימות אלה היו מוגבלות למקום או לאזור אחד ונוגעות לגורלם ופועלם של אישים שונים , וכן לקורותיהן של קהילות מסוימות . פיזורם של היהודים על פני חלקי תבל רחבים לא איפשר צמיחה של תודעה היסטורית , המקיפה את כלל שטחי החיים של העם כולו , גם אם התקיימו בו 'מרכזים , ' שהפעילו מידות מתחלפות בעוצמתן של סמכות . איבריו גלויותיו השונים משתקפים בהכרת הפרט כיחידה אחת רק בראי של גורל משותף , הקושר את העבר של חיים שלמים על אדמת ארץ ישראל עם העתיד המשיחי המבטיח את הגאולה עם השיבה לארץ הקודש . מבחינה זאת מותר לדבר על 'ימי ביניים' של העם היהודי . פעולתו העצמאית , היזומה , מתמקדת בתקופה הזאת בחיי הרוח . ככה מצטייר המעשה היהודי בהכרתו , וזאת על אף הפעילות הייחודית , שהיתה קיימת גם בתחום החברה . כך חש עדיין גרץ הצעיר , כשבפתיחת מפעלו ההיסטורי רצה לציין את תוכנה של תקופת הגלות : 'לדרוש ולנדוד , לחשוב ולסבול , ללמוד ולשאת יסורים — אלה ממלאים את משך התק...  אל הספר