ספר הפילוםופיה של הרמאן קייזרלינג הוא ספר של נסיעה c snffi כי לא הנקודה היא כאן עיקר' אלא העיגול' לא המהות , כי אם ההופעה . וכאילו מצד זה נמשך קייזרלינג אחרי הנירוואנה . הוא חפץ כאן להתמוגג' להיבטל' בתוך אותו אפס פילוסופי - שאינו למענו אפס גמור . אין קייזרלינג מבין את הנירוואנה במובנה הבודיסטי הרגיל—זה שרגילים בו במערב מימות שו פנהואר — , היינו' מה שמחוץ לכל ארג ההוויה' אלא גם בתור הוויה בלי עצם' בלי גוף' בלי גבול—הוויה של אין סוף . הנירוואנה היא בת פירושים שונים' ובודה בעצמו גם הוא לא ביאר היטב את המושג ולא הגביל את האפס ; אולם גם קייזרלינג מודה , כי בפי בודה יש לזה מובן של הפסקה' של מה שמחוץ לחיים' בעוד שהוא דומה להיות נוטה אל הפירוש האחר' הנותן את האפס אל תוך החיים' ממתיק בו את הדינים ואת הגבורה' הורס בו את הגדרים והמחיצות . לקייזףלינג העיקר בכל ספרו ההסתכלות של האדם המזרחי לעומת הפעולה של המערבי ההת' בוננות במעשה העולם מול המעשה עצמו . לו חשובה מאוד ההרחבה של כלי הקיבול הפנימיים' ההתמתחות של החושים , ההכנה אל הראייה בלי גבול ... בקייזרלינג יש הרבה מן האמן המתרשם . מזה החי כולו על ...
אל הספר