הוא לא היה המשורר של תקופת ההריסה . הופמאנםתאל היה המשורר של תקופה אחרת , תקופה שבה הלכו וגדלו , הלכו ורבו הניגודים . המיתרים היו מתוחים עד להיבקע , והוא אשר ניגן על המיתרים האלה , העביר עליהם בחן רב את ידו הענוגה והאמיצה גם יחד . החיים ביצירותיו מלאים עסיס , כענב אשר בשל וגמל , אך הם מלאים גם תסיסה , אי מנוחה . מלאים הם כולם תנועה , תנודה ורתיחה פנימית . הם מתלהטים ומת נוצצים בצבעים מאליפים , משתפכים בקולות רבים ובנות קו לות . והכל זורם ומשתפך יחד , מתלכד כמו בכוח רב להארמו ניד . אחת . החיים הולכים ושוטפים עד לגבול המוות , אולם המוות גם הוא אינו לפרקים אלא מעין גמר אחרון של החיים האלה . 'עד אשר העלה נושר ויורד לארץ הוא יונק עד תום את כל הליח . ' מרווה כל צמאונו לחיים ולשדם . החיים מלאים שכרון . משתכרים בהם ובכל אשר נמצא בתו כם , בפנימיותם . לא רק הנגלה הרב מושך את הלב , משכר , אלא גם הנסתר . הכום המלאה , המסתירה מה שבתוכה , על קרקעיתה , היא המעוררת את הדמיון . החיים אינם רק מראה עינים בלבד , אלא גם הלך נפש . הם אינם רק ציור ודמות , אלא גם זה שאין לו כל דמות וכל ציור , זה העולה וב...
אל הספר