פרק תשיעי כשרות ובריאות

במורה נבוכים ג , מח ( תקנח ) אומר הרמב"ם : ואומר , כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים מזונם מגונה . ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיסופק שאין הזק בו רק החזיר והחלב ; ואין הענין כן : כי החזיר יותר לח ממה שצריך ורב הפסולת והמותרות ורוב מה שאסרתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים .., וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העיכול ומוליד דם קר מדובק ושרפתו היתה יותר ראויה מאכילתו . וכן הדם והנבלה קשים להתעכל ומזונם רע , וידוע שהטרפה ' תחילת נבלה היא' ... ואמנם איסור בשר בחלב עם היותו מזון עב מאד בלא ספק ומוליד מילוי רב אין רחוק אצלי שיש בו ריח עבודה זרה . ואולי כך היו אוכלים בעבודה מעבודותיה או בחג מחגיהם ... זהו הטעם החזק אצלי בענין איסורו ; ואמנם לא ראיתי זה כתוב במה שראיתי מספרי הצאבה . והנה , אם נסכם טעמים אלה הניתנים לאיסורי המאכלות ונתרכז בנימוקים בעניינים הרפואיים לאיסור אכילתם , נסכם את הדברים כך : א . כל המאכלות האסורים מזונם רע . יש להניח , שהכוונה העיקרית באותו כלל היא לבעלי החיים שנאסרו בתורה בספר ויקרא יא , א-כח ובספר דברים יד , ג-כ , דהיינו בהמות שאינן מעלות גרה ומפריסות פרסה , דגים...  אל הספר
מוסד ביאליק