תופעה מפליאה היא בחלק השלישי של מורה נבוכים , בפרקים המוקדשים לטעמי המצוות , שהרמב"ם מנמק כמה מן המצוות לא לפי פירושם המקובל בתורה שבעל פה אלא לפי הבנתו הוא את המצוות , לפי משמעותן המילולית הנשמעת מהתורה שבכתב . תופעה זו ניכרת בצורה ברורה לפחות בשלושה עניינים . בפרק מא , הפרק העוסק בעונשים של בית הדין , פותח הרמב"ם בעקרון הבא ( תקיח-תקיט : ( שם עונש כל חוטא לזולתו בכלל , שייעשה בו כמו שעשה בשווה . אם הזיק בגוף יינזק בגופו , ואם הזיק בממון יינזק בממונו , ויש לבעל הממון למחול ולהקל . אמנם ההורג לבד לחוזק חטאתו אין מקילים לו כלל ולא יילקח ממנו כופר ; 'ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו . ' ומפני זה אילו חיה הנהרג שעה אחת או ימים , והוא מדבר ושכלו טוב ויאמר הניחו הורגי הנה מחלתי וסלחתי לו , אין שומעים לו , אבל נפש בנפש בהכרח , בהשוות הקטן לגדול העבד לבן חורין והחכם לסכל , שאין בכל חטאות האדם יותר גדול מזה . ומי שחיסר איבר — יחוסר איבר : 'כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו . ' ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון , כי הכוונה עתה לתת סיבת הפסוקים הפסוקים ולא סיבת דברי התלמוד ; ועם כל...
אל הספר