נא ] בפרק הקודם הגענו לכלל מסקנה , שהייתה עד לזמן האחרון במעט בבחינת דבר הלמד מעצמו' אבל בעשרות השנים האחרונות היתה מסקנה זו לרבים מן האידיאולוגים של ספרותנו כמעט בבחינת דבר שאין להבינו . כל אחד ואחד מהם כוונות לאומיות דתיות או לאומיות עממיות לו משלו , וכולם כאחד באים וקובעים להן לספרות ולביקורת הספרות משימה מרכזית אחת : הגשמה נאמנה של הרצון הלאומי ההיסטורי , גיבושם המלא של 'כיסופיו ואהבתו' של העם בתקופה הנידונה . ולא בלבד דבריהם של מנחם בוריישא , א . גולומב , או י . ראפופורט , אלא גם דבריו של ב . ריבקין , יוצאים ללמדנו , כי לדעתם אין נקודת מוצאה ותכליתה הסופית של הספרות נעוצות בה גופה אלא באיזה רצון קיבוצי חיצוני החותר לצאת מן הכוח אל הפועל ; וחובתה של הספרות לסייע לו בחתירתו זו . אין המשורר שואב את כוחו הפיוטי מרצונו האינדיווידואלי , מחזונו היוצר שלו' אלא מרצונו ומחזונו של איזה גוף קיבוצי מן החוץ . מצווה הוא להתערות בהלך רוחו של גוף זה וליתן ניב לרגשות המפעמים בו . אמנות השירה פעמים היא נתבעת לשמש פה לנוער היהודי , ופעמים — לעם ישראל כולו . עם זה טריטוריה הוא מבקש לעצמו או 'מעיךטריט...
אל הספר