[ א ] ומשהגענו לכלל מסקנה , כי אין מקום לביקורת ד '( מה שאמר' אלא לביקורת ה'מי שאמר / הרי שאלה בפינו ! במה ראוי לו למבקר להרבות ולשקע בו את עצמו , בשעה שהוא קורא רומאן , דראמה או דברי שירה ? באידיאות או בתמונות ? או בהוויית החיים ובערכי החיים , שבהם עוסקת הצורה , או בדרך שהיוצר מציירם , מעצבם , צר להם צורה ? מובן , התשובה על שאלה זו אינה , אלא כתשובתו של אותו תינוק פיקח , שנשאל מי אהוב עליו יותר , אבא או אמא : שניהם אהובים עלי יותר . ואין מקום לתשובה אחרת , אם אמנם מיוסדת ההנחה , שאין המבקר אלא אותו קורא משובח הנושא את נפשו לכך , שיהא מקיף כל שיוצא מתחת לקולמוסו של המחבר מכל צדדיו , יורד לעומקו ומעלו לפנינו בכל שלימותו . לאו כל מחבר זוכה לכך , אבל כל אחד ואחד מהם שומר נפשו מן החדצדדיות , שיש בה כדי לסלף ולעוות את תמונת החיים ואת הדמות האמנותית ו ואף הקולט את היצירה אינו חפץ להתבונן בה מזווית אחת בלבד . חפץ הוא לקבל את הדבר המוגש לפניו כשלימות חיה . מוגשת לפניו דמות אנושית מסוימת , הריהו מבקש לראותה ולא בלבד להקשיב לדיבורים היוצאים מפיה . מבקש הוא להאזין לדופק החיים הפועם בה ולא להגות ח...
אל הספר