אנחנו , המבקרים , שיח ושיג לנו , בדרד כלל , לא עם עצמנו , אלא עם סופרים אחרים . מקובלים אנו על הבריות כבודקי ציציותיהם של הסופדים , לראות אם כשרות הן אם לאו . כל אחד מבינינו , המבקרים , הוא בעיניהם מין ישמעאל שידו בכל ולפיכך גם יד כל בו . כך סבורים הקור אים , ופליאה בעיניהם ! מה לו למבקר ספרות ולמ 1 נולוגים ? מה יש לו לומר לעצמו ? הן לא יטיף לעצמו מוסר ולא יבקש מומים בדברים , שהם פרי עטו שלו ! כלום יודה המבקר שהוא , אף הוא , עלול לטעות ? אני הקטן הייתי מתיר לעצמי להודות בכך , לא משום שטוב אני מאחרים , אלא משום שמעולם לא היתה בעיני הביקורת מין מכשיר פלאים המגלה , מעשה אוטומאט , כזבים או דברי אמת , מגרעות או מעלות . אמנות הביקורת היתה תמיד בעיני אמנות הקריאה , אותו הכשרון הקל והקשה כאחד להראות , מה דלינו מתוך חומר הקריאה ולפעמים גם מה שיקענו בתוכו ! הכשרון לגלות , עד כמה קרובים אנו אל הסופר ועד כמה רחוקים אנו ממנו ! וכן גם הכשרון לבוא במגע פנים עם קוראים אחרים ולסייע בידיהם להיות קוראים דקי רגש , מלאי תודעה ורחבי אופק יותר משהם היום . כללו של דבר ! תמיד סבור הייתי , שאם יש בה בביקורת ...
אל הספר