במרוצת הדורות נתפסה היהדות כחבילת זהות אחידה המשלבת בין דת ולאום , חברה ותרבות . במאתיים השנים האחרונות לערך החלו התפרים המחברים בין רכיבי החבילה להיפרם . מכאן והלאה חלק הארי של היהודים המעוניינים בשימור זהותם היהודית הדגישו את הלאום , את החברה ואת התרבות , אך לא ייחסו חשיבות לרכיב הדתי–הלכתי . בפרקי ההיסטוריה הקודמים היה היהודי שאינו שומר תורה ומצוות סוטה מדרך הישר — חריג באמונתו , ביחסו לחברה ובזיקתו הלאומית . כך היה אפשר לדחותו בנקל , בעזרת קטגוריות הלכתיות שונות , אל מחוץ לגדר . ברם בפרקים החדשים היהודי החילוני הוא אדם נורמטיבי . עתה ההלכה מתקשה להגדירו כסוטה וכחריג כאשר הוא עצמו השכיח . הקושי אינו מתמצה בתחום ההלכתי , והוא כרוך בדיסוננס הכרתי חריף ביחסם של הדתיים אל החילונים : מצד אחד , בחיי היום–יום , חלק גדול משומרי ההלכה בדורנו רואים ביהודי החילוני אדם נורמטיבי , יהודי מלא , שותף לגורל היהודי , בן ברית ואח . מצד אחר , בחיים הדתיים ( הן המשפטיים–הלכתיים הן הרעיוניים–השקפתיים ) כמעט כל שומרי המצוות האורתודוקסים , דתיים כחרדים , מסווגים את היהודי החילוני בקטגוריות הלכתיות קלסיות ה...
אל הספר