בשש מאות השנים שחלפו מראשית ההתיישבות של בני ישראל בארץ ועד ימי ממלכות ישראל ויהודה בנפרד , בין המאה השלוש עשרה למאה השביעית לפני הספירה , עברה באר שבע התפתחות הדרגתית מרשימה . מעקב צמוד אחר התהליך הזה מאפשר להסביר ולהדגים את התנאים ההכרחיים לעשייתה של באר שבע למקום חיוני וחשוב . כאשר שבו בני ישראל ממצרים לארץ , בעיקר שבט שמעון ( אם כי באר שבע נזכרת בתנ"ך גם בנחלת שבט יהודה ) הוא שאיתרע מזלו ובחלקו נפל אזור צחיח וקשה זה של הנגב . אתר באר שבע עצמו שימש קו גבול בין מחצית שבט שמעון שעסקה בחקלאות מצפון לו ובין הרועים הנוודים בני השבט , אשר פעלו מדרום לו . באר שבע מוזכרת בנחלת שבט שמעון בספר יהושע יט , ב ; ובנחלת שבט יהודה בספר יהושע טו , כח . למרות החלוקה הזו לשתי קבוצות , היה האזור בכלל סמל לעוני , כפי שהיה בטרם ירידת בני ישראל מצרימה . עדות לכך היא שכאשר ניסו חכמים לפרש את דברי יעקב על עתידו של שבט שמעון ( בראשית מט , ז , ( שם נאמר "ואפיצם בישראל , " הם קבעו כי המניע לקביעתו זו של יעקב הוא ש"אין לך עניים סופרים ומלמדי תינוקות 51 אלא משמעון . " עמיהוד ישראלי עומד על כך שבספר יהושע ( טו , ...
אל הספר