טיעון " הדמוקרטיה כמכשיר" קובע כזכור שהמערכת הדמוקרטית על כל מוסדותיה אינה אלא מכשיר בידי אליטות השמאל החילוני . כמעט למותר לציין שחלק גדול מהביקורת החרדית מופנה אל השמאל עצמו . כאן לא מדובר בתפקוד המדינה ורשויותיה או בתפקוד החברה , אלא בבני אדם או בארגונים שנושאים את דגל חירויות הפרט אבל מגלים גישה לא דמוקרטית כל אימת שנפגעים האינטרסים שלהם ( או הערכים שבהם הם דוגלים ) בשל אותן חירויות . במיוחד מודגש הדבר בנוגע לעקרון חופש הביטוי . התקשורת החרדית מדגישה שוב ושוב שעיקרון זה מיושם להגנת אנשי השמאל ובני מיעוטים , אבל נבלם כאשר הוא אמור לעמוד לרשות החרדים . ובלשון עורך יתד נאמן דאז , נתן זאב גרוסמן : " חופש הביטוי" משמש ככלי וכמכשיר להפצת דעות כפרניות ולהסתה לדבר עבירה — אך אוי לציבור היראים אם יעז ליטול גם לעצמו את הזכות הדמוקרטית הזו . הליברלים הדגולים מתגלים לפתע כדיקטטורים דורסניים , סותמי פיות מן השורה הראשונה . הם רגילים להטיח ביקורת ולזרוק בוץ לכל עבר , אך ברגע בו מופנית ביקורת לכתובתם — הם קופצים כנשוכי נחש וזועקים חמס נגד כל מי שמעז להשמיע דברים שאינם ערבים לאוזניהם המפונקות . 17...
אל הספר