במשך חמישים השנים ( 1153-1099 ) שבהן היתה ממלכת ירושלים מתפשטת והולכת , כשהיא מגיעה עד לקצות המדבר בכל גבולותיה , הגיעו גם גרעיני הנסיכויות הנוצריות , שנוסדו תוך כדי מסע הצלב הראשון , לשיא התרחבותם . בסופה של אותה תקופה השתרעו ההיאחזויות הלאטיניות על החוף הסורי ממפרץ אלכסנדךיטה ( דרום תורכיה כיום ) בתחומי אסיה הקטנה וסוריה בצפון עד מפרץ עקבה שעל חוף יםסוף בדרום . הטבע חילק את המרחב הזה , כשמונה מאות קילומטר אורכו , לחלק מערבי הגובל בים התיכון ולחלק מזרחי הנשען לגבול המדבר . הקו המפריד הוא בקעה עמוקה , שבר גיאולוגי המבתר את המישור ההררי לשניים . הרכסים המתנשאים של הריהטאורוס , הסוגרים על המבואות הדרומיים לאנאטוליה , מתגלגלים בדרום ברכס הרי אמאנוס . בהגיעם לאנטיוכיה משתלחים מהם הרי אנצאריה במערב והרמה הגבוהה של חלב במזרח , ודרומה יותר באים רוכסי הלבנון והגליל במערב ורמות הגולן והבשן במזרח . גוש הררי זה איננו חסום למעבר . העמקים של נהרות אלאסוד , עפךין ואורונטס החוצים אותו פולסים מעבר בין הרי אמאנוס ואנצאריה , וכך מקשרים את חלב במזרח עם אנטיוכיה במערב . בקעת אלביקןאע מחברת את חמת עם טריפו...
אל הספר