האידיאל החדש של הפרסונאליזם הדימוקראטי יש בו תמיד שניות דרך מצד החינוך , אם בבית הספר ואם בחיים . בידו האחת הוא מטפח את ההתחברות , ובשנית — את ההתייחדות , האינדיבידואליזאציה . לעולם אל תפריז ההתחברות כרי חניקת ייחודו של אדם , כדי מניעת החירות מן היאני , ולעולם אל תרחיק ההתייחדות עד כדי גרימת אנדרלמוסיה חברתית הואיל וזו עלולה להוליד את ' הפחד בנפש , ובסופו של דבר — את תמוטתו של הכלל כולו . האינטרסים של היחיד , כל שגידולם מתוך ייחודו ומתוך מקומו המיוחד בחברה , בדין שירחיבו את הבנתו לצורכי הכלל . אבל אין להגביר את כוחן של תביעות הציבור עד כדי חניקת כל סירוב בלבו של היחיד , הואיל והצייתנות עלולה להשתיק את קולו של ה'אני' זה המקור הדינאמי של יצירה בלתי פוסקת . נמצא , הפרסונאליזם הדימוקראטי חייב להחזיק תמיד במאמצי החינוך בדרך השקולה שבין קונבנציונאליזאציה יתירה לבין אינדיבידואליזאציה יתירה . ראוי לו שיצא בדרך הפסנתרן ; חייב זה לדעת את סדר המנענעים וכל כללי הנגינה , אבל לעולם לא יוציא מתחת ידו מעשה יצירה מוסיקאלית מתוקנת אם ינגן אותה נכונה בלבד . כיוון שנעשו לו לאדם כלליו של דבר כמונחים בקופסה...
אל הספר