ג'ויס מקדוגל

כשג'יל דייוויס , העורכת שלי , Free Association BOOAS- J הודיעה לי באביב שעבר שג'ויס מקדוגל תהיה 'מעבר לפינה' של ביתי שבפילדלפיה — כלומר בניו יורק - למספר ימים בחודש אפריל , בקושי יכולתי להסתיר את חלחלתי . כשעומד לרשותי פחות מחודש להתכונן לריאיון בפריז , שתוכנן לשנה הבאה באותו מועד , מצאתי עצמי בוחש בלוח הזמנים שלי , הקדחתני בלאו הכי , וגם מקונן על הסיכוי המוחמץ לחזור ולבקר בשארטר , בסיין , ולפגוש קבוצה מיוחדת של אנשים ומקומות שזיוום הועם על ידי הזמן ועל ידי בגידתו של הזיכרון שקהה . כמעט עשר שנים חלפו מאז ביקורי היחיד בצרפת , והיה קשה כך לפתע לוותר על החדווה שטיפחתי לקראת הטיול , שתכננתי אותו במשך זמן רב וכה ציפיתי לו . אך למרות חלחלתי , וכפי שקורה מתוך כורח , החלו בעקבות זה חילופי פקסים ושיחות טלפון , בעיקר דרך משיבונים , שבאמצעותם ד"ר מקדוגל ואני התחלנו לארגן את n rendezvous [ מפגש ] הסוער שלנו בארצות הברית . " ד"ר מולינו ? או , שלום . הערתי אותך ? אני נורא מצטערת . חשבתי שאגיע למשיבון שלך " ... השעה הייתה שלוש לפנות בוקר בפילדלפיה , כשקול נמרץ לא מוכר בקע מן הטלפון בחדר השינה שלי ....  אל הספר