השימוש הטכנולוגי הגבוה במים עיליים

השימוש היעיל באמת במקורות מים עיליים מתקיים רק עם הטכנולוגיה החדשה , שביכולתה לבנות סכרים העומדים בפני לחץ נפחי המים האדירים הנאגרים בהם , ולצקת תעלות ביטון שאינן מחלחלות את מרבית ספיקת המים בטרם תגיע אל השטח המושקה . * במאה האחרונה הביאו שכלולים טכנולוגיים לתפוצה והרחבה ניכרת של מפעלי השקיה גדולים , המבוססים על ריסון וחיבור מים עיליים למערכת ההשקיה ( ואספקת מים בכלל , גם לצרכים עירוניים ותעשייתיים , ( בעיקר בארצות בעלות יכולת כל כלית חברתית לכך—ארצות הברית וברית המועצות—או גם בארצות מתפתחות , אשר ראו במפעלים מעין אלה את הצעד המכריע—לעתים ראוותני—למודרניזאציה , כגון מצרים ופקיסטאן . ראוי לציין , שדווקא הארצות שהיו תחת שלטון קולוניאלי מובהק , בהן נבנו הסכרים הגדולים הראשונים : הודו ( למעשה , פאקיסטאן היום ) ומצרים . ( 1967 , Cantor ) * כך , למשל , בתעלות מים בנויות עפר , שנתקיימו באיזור בית שאן בשנים 1948—1918 והובילו מי מעיין מידע למרחק של 12 ק"מ לשטח המיועד להשקיה , 40 % אבדו בדרך על ידי חילחול והתאיידות , כי על מנת למנוע חיכוך וארוסיה נבנתה תעלת העפר עם השיפוע הנמוך ביותר , היינו ...  אל הספר