לעומת זה , בתיאור המין הרביעי שבכת הלומדים הראשונה , עמי הארץ המנוערים מכל חכמה שמציגים לראווה אורח חיים חסידי ומסנוורים בו את עיני הבריות לשם כבוד וממון , מצינו בו לכאורה כמה סממנים מובהקים שכמותם גם בכתבי הפולמוס נגד החסידות . ואולם תכונתם העיקרית של אנשים אלה , הצביעות , היא תופעת לוואי לכל יומרה דתית , מוסרית וחברתית . טבעה להתפשט ביותר בחוגי אנשים שאוויר נשימתם דחוס דחפים ומאוויים של חסידות ויראת שמים קיצונית . דברי הוקעה של אנשים בורים וצבועים המפגינים חסידות בפרהסיה אינם בחזקת עדות על תופעה היסטורית חברתית מוגדרת וקונקרטית , אלא אם הם מסומנים בסימני היכר וזיהוי ברורים ומפורשים . ללא סימנים כאלה הרשות נתונה לחוקר להביע השערות , אך אין להציגן כעובדות מוכחות . והא ראיה : מוסרו של ר' שלמה חלמא על מין זה של לומדים אינו שונה במהותו מן הדברים שבקטע הבא : 'וכ"ש בדור תהפוכות זה נתקלקלו כל המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך . משרבו החנפים הצבועים המרמין הבריות ומראים כמה מידות חסידות בנגלה ותוכם מלאו מרמות ות 1 ך לרמות הבריות שיחשבו כי הם חסידי עליון כשרואין א . ותם מארי...
אל הספר