אלוהים , אם כן , עומד , באופן פרדוכסלי , ביסוד שתי פילוסופיות , שהוגיהן הוקעו כאתיאיסטים . הן שפינוזה והן ניטשה מפתחים את מחשבתם בזיקה ישירה למושג האלוהים , ולכן לא ניתן כלל להבין את מחשבתם ללא מושג זה . יחד עם זאת , שתיהן מבטאות כפירה באלוהים של הדת . שפינוזה כופר בקיומו של האל הדתי על ידי זיהוי מושג האלוהים עם מושג המציאות , ניטשה על ידי הצגת האל הדתי כתולדה של חולשה פסיכולוגית . מבחינה זו ניתן לראותם כמשלימים מהלך פילוסופי אחד , שתחילתו בתרגום מושג האלוהים מלשון דתית ללשון פילוסופית וסיומו בדחייתו מכול וכול . זהו גורלה , יהיה מי שיאמר , של כל תופעה שהופכת מעיקר של חיים לסוגיה בדיון פילוסופי . כבר הפילוסוף הראשון , סוקרטס , הואשם בכפירה באלים והוצא להורג . אי לכך , אין זה מפתיע שדרך חשיבה , שהתפתחה מתוך מורשת זו , מולידה שוב ושוב רעיונות של כפירה . מורשת זו מחייבת להפוך כל אמונה לידיעה ולשלול כשקרית כל אמונה שאיננה יכולה להפוך לכזו . לכן , מדובר בחשיבה שמצויה בקונפליקט עם כל חשיבה שמעוגנת באמונה , כזו היא החשיבה הדתית . אם מתבוננים על הפילוסופיה של ניטשה כפילוסופיה שמהווה , מבחינה הי...
אל הספר