ראינו , כי הנצרות של קירקגור היא הטראגדיה לפי ניטשה . שתיהן מבטאות אותו מושג של אמת עצמו — מושג שתוקפו אינו תוכני אלא צורני בלבד : דיוניסוס ואפולון , חומר וצורה , שלילה וחיוב . כל שאר המושגים שעסקנו בהם עולים כמצטרפים של הלוגיקה הדיאלקטית שהיא הלוגיקה של המוחלט , של הכולות . אלא שעד לנקודה זו ראינו את הלוגיקה הדיאלקטית של קירקגור פונה רק אל צד אחד ומגשימה בעיקר רק אותו — השלילה . אמנם ראינו , שתהליך השלילה , כאשר הוא מוחלט וחל על כל פרטי , יוצר את עצמו כתהליך חיובי של יצירת הפנימיות כאמת , אבל החיוב חל כאן על התהליך כולו בלבד . במונחים ניטשאניים , עד עתה הובלט הצד הדיוניסי של הדילאקטיקה , והצד האפוליני התקיים רק כצד הנשלל והנהרס לשם האינסוף ועוצמתו . אולם הדיאלקטיקה תובעת שמושג ההתגברות העצמית , השלילה , יהיה מוחלט ולכן , כדי לממש את תוקפו זה , הוא חייב גם לשלול את עצמו . הדיוניסי חייב לשלול את עצמו ולהיות לאפוליני , להיות אינסוף צורות פרטיות על מנת להיות דיוניסי . הוא חייב גם לברוא כדי להרוס ולא רק להרוס בלבד . לו היה דיוניסוס רק עקרון ההרס , לא היה יכול להיות העיקרון האחד של המציאות ...
אל הספר