בפרשת הקונאטוס — שהוא לפי שפינתה המהות שבפועל של כל דבר פרטי ( תוה'מ ג — ( 7 , 6 נופל ניטשה בפח האירוניה השפינוזית שהוזכרה לעיל . הוא קובע , כי הקונאטוס אצל שפינתה הוא ביסודו החתירה לקיום עצמי המציינת כל נמצא , שהרי אפיונו של הקונאטוס אצל שפינתה הוא שכל דבר שואף להתמיד בישותו ( ג . ( 6 אולם כיצד זה הגיע ניטשה לזהות ' קיום עצמי' עם 'להתמיד בישותו ? ' שהרי שפינתה אינו מזהה שם ביניהם ואף אינו משתמש שם בביטוי 'קיום עצמי' ? ניטשה , המבקר את שפינתה בעניין זה , פשוט טופל עליו את הפירוש הזה , שלפיו עוצמת הקיום היא — לדעת שפינתה — אמצעי בידי שימור החיים שהוא התכלית . ' בראש וראשונה רוצה כל חי את כוחו להפעיל — החיים עצמם הם רצון לעוצמה : — הקיום העצמי אינו אלא אחת התוצאות העקיפות והמצויות ביותר של רצון זה . — בקיצור , כאן , כבכל מקום אחר : זהירות מפני עקרונות תליאולוגיים מיותרים י — כגון זה של יצר הקיום העצמי ( והוא פרי חוסר העקביות של שפינתה . ( כי זהו צו השיטה , שמהותה מחייבת היותה חיסכון בעקרונות' ' ) מעבר לטוב ולרוע , ' סעיף , 13 ההדגשות בטקסט . ( אנו רואים אפוא שניטשה מאשים את שפינתה באי עק...
אל הספר