ייחוד סגנונו של שפינוזה עולה בפנינו מתוך קריאה קשובה ב'תורת המידות . ' שפינוזה עצמו אינו מפרש כלום מן האפיונים שהעליתי . רובדי סגנונו של שפינוזה מונחים כולם מתחת לפני השטח , מוסווים כהלכה . ניטשה , לעומתו , טורח להכריז הרבה על כוונותיו . אמנם אין הוא מגלה הכול , אבל הוא מעמיד אותנו על מגמתו הסגנונית וגם מצדיק אותה , מזהיר אותנו מפניה ובכך מדריך אותנו . כאילו מתגנב חשש ללבו , שלא נבין , שלא נתפוש , וחבל לו שכך יקרה , ואין הוא מוכן להסתכן בכך . אינני משוכנע כלל , שמגמה זו עולה בקנה אחד עם גישתו האריסטוקראטית הכללית של ניטשה , אשר מעלה על נס את בדידותו של הפילוסוף האמתי ובוודאי של העלאדם . ההצהרה על כוונותיו הסגנוניות טובעת בניטשה חותם של וולגאריות וחנופה ביחס לקורא , שכן יש בכך משום הפגנת חולשה — מה שהיה תמיד מוקצה מחמת מיאוס בעיני ניטשה . היה עליו ליטול על עצמו את הסיכון שלא להיות מובן מבלי להעיר את אוזננו על כך . מכיוון שאין הוא מסתכן אלא חושף את עצמו במגמתו הסגנונית , הרי שאין הוא מעמיד עצמו בניסיון זה , בניגוד להצהרה המפורשת , שהפילוסוף החדש מתנסה בכול ומוותר לשם כך גם על היקר ביותר...
אל הספר