שפינוזה וניטשה גילו את הטעם המיוחד במסיבה ובדו המשמעות . גילוי זה , שהוא תולדה הכרחית של הלוגיקה הדיאלקטית , שעליה עמדתי בפרק הקודם , שייך לעומק האמתי של המחשבה , למימד הפיתוי שיש בה וגם להנאה האינטלקטואלית הכרוכה בכך . אולם בדרך כלל , גם אם אנו מרגישים בכך , אין אנו עושים שימוש בגילוי חשוב זה כדי להבין בסיועו את שפינוזה ואת ניטשה , אלא מוסיפים לראותו כאילו לא היה בעצם אלא קישוט סגנוני בעיקרו של דבר . אם האירוניה כלולה כמרכיב הכרחי בסגנונו של ניטשה — כפי שראינו — אסור לנו להבינו בלעדיה . האירוניה במשמעותה הסוקראטית היא אמצעי להעברת אמת דרך היפוכה וסתירתה . ניטשה עושה בה שימוש ללא הרף , אך דומה שבקריאתנו איננו חשים בכך , וזה מונע אותנו מלחשוף את עמדתו האמתית של ניטשה . גם שפינוזה היה רב אמן של דו משמעות , שהיתה עבורו לא רק צורך אסטראטגי אלא גם מין שמחה שכלית . לכן הכרחי להביא זאת בחשבון בהבנת רעיונותיו . ההתעלמות מכפל המשמעות המלווה את טיעוניהם של שפינוזה וניטשה מאפיינת כמעט תמיד את הקריאה בכתביהם , יהא הקורא אשר יהא , תלמיד לפילוסופיה או חוקר שפינוזה וניטשה , אבל לעתים מלווה התעלמות זו...
אל הספר