ג. החירות כבעיה

ראינו שהאדם כתודעה פרה רפלקטיבית הוא חירות , חירות שאין מנוס ממנה , ולפיכך היא בעייתו הא 1 נט 1 לוגית של האדם המתגלית לו כמועקה . « המועקה * 2 אצל סארטר היא גלגול המושג הקירקגורי וההיידגרי של האימה . ואכן , סארטר מודה בכך שתפישותיהם של שניים אלה את האימה משלימות זו את זו לידי תפישת המועקה שלו . האימה הקירקגורית היא מפני החירות ואילו האימה ההיידגרית היא מפני האין . " ואילו אצל סארטר אין עולה הרגשת האימה , כיוון שהחירות השלימה אינה עניין של רגע אותנטי מיוחד של בחירה והחלטה אכסיסטנציאליות , אלא זהו המצב הא 1 נט 1 לוגי הקבוע של האדם . הבחירה וההחלטה שייכות באורח פנימי לכל פעולה שהיא מוחלטת , ולפיכך תודעת החירות מקננת באדם כמועקה מתמדת ואינה מופיעה כהלם . מכאן שגם משמעותה של החירות משתנית לגמרי . החירות אינה עוד פיתרון ושיחרור של האדם מאי האותנטיות היומיומית שלו , אלא היא עצמה בעיה ומיטרד שהאדם חפץ כל ימיו להתנער ממנו . וכך עולה בפנינו החירות לראשונה בצורה בוטה כל כך בתולדות הפילוסופיה המע רבית , לא כאידיאל שיש לשאוף אליו ושמרומם את האדם אלא כמעמסה מיטאפיםית שאין ממנה מפלט . יש בכך משום לע...  אל הספר