המרד האכסיסטנציאליסטי בהיגל — וזה משותף לכל האכסיסטנציאליס טים — הוא בראש ובראשונה מרד בתבונה . שלילת התבונה יש בה משום התנערות מכל מה שהיגל מייצג . ואכן , זוהי הדרך היחידה שנותרה פתוחה בפני מי שעוסק בבעיית היסוד של היגל — מושג הסובייקט — אך אינו רוצה להיות היגליאני . ואולם פילוסופיה לא תבונית — האין בכר משום סתירה פנימית ? לדעת מקצת האכסיסטנציאליסטים לאו דווקא , אפשר להראות שלתבונה גם משמעות לא היגלית . לדעת אחרים יש סתירה , ולכן הם טוענים שאינם פילוסופים , אד מוסיפים לעסוק באותו עולם מושגים ובאותו מכלול "בעיות , ויהא עלינו לראות בהמשך דיוננו באיזו מזה אץ הם פילוסופים . היסוד הדוחה עתר מכול את האכסיסטנציאליסטים במושג התמנה של היגל הוא ההכרחיות , אותה לוגיקה דיאלקטית קשוחה , הכופה על הפרט דמות זרה לו הרוצחת אותו נפש . מבלי להיכנס בשלב זה להנמקות , האפסיסטנציאליסטים טוענים , שהאדם כסרט , העומד ברשות עצמו , אינו שלב שעוברים אותו , אלא הוא נשאר נלווה לכלליות , סותר אותה ומורד בה באורח מתמיד . היגל — טוענים הם — מסוגל להסביר רק את הכללי , כיון שכלי העבודה שלו הוא התבונה , אך אין הוא מצליח...
אל הספר