מאת פרופ' ריקארדו באקי * א . בפתח הדברים המאמר הנדון של שמחה לוצאטו , יש בו מן הצימצום המכוון ומן האריכות המיותרת כאחד . מן הצימצום כיצד —?משנתו המדעית המדיבית איבה אלא קצרה' וכל עיקר כוונתה לנמק את הרעיונות העיקריים של הספר : היהודים מהווים קיבוץ אתני , המביא ברכה רבה להתפתחותה של המדינה ולהתקדמותה הכללית , ובעיקר מבחינה כלכלית ; ישיבתם במדינה—אין בה לא משום סכנה ואף לא משום גורם מפריע . ממילא יוצא' שרק טובה וכבוד עתידים לצמוח למדינה , אם תתייחס בחסד להתיישבותם בארץ . שקוד לוצאטו להגביל עצמו בתוך מסגרת ההנמקה הזאת בלבד , ואין הוא נוטר . הימנה כמלוא נימה . ולא עוד אלא שהוא מונע עצמו מלהציג את דעותיו שלו על היהדות בפרט , ועל האנושות בכלל . גם אותם הפרקים , המשונים בעינינו , שבאו לסתור את דעותיו של טאקיטום ולתאר את פעולתו האינטלקטואלית של עם ישראל—גם הם לא היו מכוונים אלא לשמש ראיה לביסוס הרעיונות העקריים הנ"ל . אך יש בו במאמר , מן הצד השני , משום אריכות מסורבלת—האופיינית לאותו דור—שהקורא המודרני מתקשה בה במקצת . גם מבחינת הסגנון נאמן המאמר לחלוטין לטעמה של המאה השבע עשרה : מנופח הוא , מ...
אל הספר