בעוד ידיעות אחרונות ממשיך למצב את עצמו בהתמדה כעיתון של לב הקונסנזוס בלי שיהיה מזוהה רשמית עם השלטון , מתפתחת בו תופעה מעניינת של ריבוי קולות . בשנים שלאחר הפוטש , ולאורך כל שנות החמישים , דיבר העורך רוזנבלום בקול רועם , מגויס עד התלהמות , ואילו עמודי החדשות על כותרותיהם , וכן גם רוב הפרשנים ( מלבד אליהו עמיקם , הלאומי עד לשד עצמותיו , ( דיברו בקול פושר , חף מאמירה בכיוון מובהק כלשהו . מסוף שנות השישים , וביתר שאת בשנים , 1971-1970 חוזרת תופעת שני הקולות בשינוי אדרת . קולו של העורך נמצא כרגיל בקצה אחד של הספקטרום , ובקצה הנגדי לו מצטלצל ברמה קולם של הכותבים ב"עמודים האדומים , " "עמודי הפת"ח . " ובתווך , בין שני הקולות הדיסוננטיים , צומחת פוליפוניה ( רב קוליות ) חדשה : עיתון שהכותרות הראשיות שלו הן ממלכתיות לעילא , שפרשניו המדיניים הבכירים , תחילה אראל גינאי ובהמשך שלמה נקדימון וישעיהו בן פורת , כותבים פרשנות סולידית , המשקפת את לב הזרם המרכזי הקונפורמיסטי ביותר בציבור ; אבל בין דפיו אפשר למצוא , בעיקר בנושאי חברה , ביטוי לעמדות שונות , ואפילו ביקורת על מהלכי הרשויות - שאמנם אינה עוקצני...
אל הספר