ההגדרה , כלומר התיאור הפשוט ביותר של השיחה הפשוטה ביותר , יכולה להיות כדלהלן : שעה ששני בני אדם מדברים יחד , הם אינם מדברים יחד , אלא לסירוגין . האחד אומר משהו , ואז הוא מפסיק , השני אומר משהו אחר ( או אותו הדבר , ( ומפסיק . השיח הקוהרנטי המתנהל ביניהם מורכב מרצפים הנקטעים כשהדוברים מתחלפים , גם אם הם חופפים כדי להתאים זה לזה . עצם העובדה שהדיבור חייב לעבור מן האחד לאחר כדי לקבל אישור , או כדי לסתור את עצמו , או כדי להתפתח , מראה שהאתנחתא הכרחית . היכולת לדבר נקטעת וקטיעה זאת ממלאת תפקיד הנראה משני , זה של התחלפות משועבדת . תפקיד זה הוא כה אניגמטי , ער שניתן לפרשו כנושא את עצם האניגמה של השפה : פסק זמן בין המשפטים , פסקי זמן מדובר לדובר ופסק זמן קשוב , של האזנה המכפילה את עוצמת הביטוי . אני תוהה אם חשבו מספיק על המשמעויות השונות של אותו פסק זמן , שרק הוא מאפשר לכונן את הדיבור כשיח , ואפילו כדיבור . מי שמדבר בלי הפסקה , לבסוף כולאים אותו ( נזכור את המונולוגים האיומים של היטלר , וכל מנהיג מדינה , אם הוא נהנה להיות הדובר היחיד ובהנאתו מדיבורו הרם והבודד , כופה אותו על אחרים , ללא בושה , כ...
אל הספר